מאמר- "פרדיגמת ההכוונה"

בשני המאמרים הקרובים נסקור את מעכבי פיתוח ה"בגרות שניה". 
במאמר שלפניכם נדבר על 2 מעכבי ההצלחה -  "פרדיגמת ההכוונה"  ו"איני רעב ללחם"

על פרדיגמת ההכוונה שמעתם ? 
הנסיון מצביע על כך שזהו הגורם המעכב החשוב מכולם. חלק גדול של האנשים העבירו את חיי העבודה הארוכים שלהם בתוך מסגרות ארגוניות והם היו חלק ממערכות ומנגנונים.
מי שפעל כחלק מארגון או ממערכת – מפתח מידה מסוימת של ציפיה  גלויה או סמויה שהארגון יגדיר, יכוון ויאמר מה עושים. זוהי "פרדיגמת ההכוונה".
באופן לא מודע ,אנשים עלולים לפתח פאסיביות  בהמשך חייהם, שפני שהם הורגלו להיות חלק מארגונים מכוונים ומגדירים.
זהו טיבם של ארגונים – הם קובעים , הם אומרים, הם מכוונים ,הם מגדירים. הם מנסחים את המטרות והם קובעים את כללי הפעילות . כל זה היה בסדר גמור וכנראה נכון מאד לתקופה שהייתה ואיננה עוד חלק מחיינו.
הכרתי אנשים רבים שהיו בעלי יוזמה אקטיבית גבוהה בעבודתם וגם הם לקו בפרדיגמה זו. מתברר שהם היו יזמים מצויינים כחלק ממערכת, כחלק ממנגנון גדול. ולא עוד. כעת הם לא חלק מזה ומתברר שהאקטיביות והיוזמה נחלשו או אף נעלמו. בסתר לב הם מצפים ש"מישהו" יאמר , יגדיר, ינסח, יכוון.
אנשים שוקעים בתוך פאסיביות מנוונת ואינם מבינים שהם "נפלו בפח של עצמם". הם במידה מסוימת קורבנות של פרדיגמת ההכוונה. הם מצפים לישועה שתגיע ממקור חיצוני.  זה לא יקרה. מה שנעשה יקרה ומה שלא נעשה – לא יקרה.
צריך לומר בקול צלול וברור : האחריות על חיינו עברה למגרש שלנו. היא איננה נמצאת במגרשים אחרים. חייבים להפעיל מידה מסוימת של יוזמה ואקטיביות כדי שדברים יקרו. דברים אינם קורים "בחדרים האטומים"..
בפרקי אבות (פרק ג פסוק ט"ו) נאמר: "הכול צפוי והרשות נתונה".  על כך נאמר תרתי דסתרי היא – שני חלקי המשפט סותרים האחד את השני : אם הכול צפוי (נקבע ללא חופש בחירה. דטרמיניסטי.) – איך יתכן שהרשות נתונה? (חופש בחירה להחליט). וכן ההפך  : אם יש חופש בחירה מה פשר הדטרמיניזם? צריך להחליט- או או.
הסתירה מיושבת כך :  זה לא "או זה או זה". זה "גם זה וגם זה".
הכול צפוי זהו הגורל או המזל או פרי השגחתו של הבורא. איש איש ואמונתו. אין כלל ספק שבחיי אדם יש גם מרכיבים של גורל ושל מזל. אך יש בחיי אדם גם מרכיב נוסף, של נטילת אחריות ויוזמה –
הרשות נתונה זוהי ההשתדלות. מילה עברית מפוארת שמצביעה על הצורך ביוזמה ונטילת אחריות על התפתחות החיים. כדי שבגרות שנייה תקרום עור וגידים צריך מידה של השתדלות. כעת, לקראת סיום אני מקווה שהקורא הפנים שאיננו מדברים על מידת אקטיביות ויוזמה שאפיינו את חיי העבודה שלנו. אנו במקום אחר בחיים ומפעילים "תוכנות" אחרות. :

• לא אצה לנו הדרך ואנו פועלים בנחת.
• איננו חלק ממסע העבדות ואף לא ממסע ההישגיות וההצלחות . יש לנו הישגים והצלחות מחיינו הקודמים. כעת אנו מזרימים לחיינו אנרגיה מחודשת בראש אחר.אנו לא עומדים יותר "למבחנו של העולם". סיימנו לעמוד למבחנים מכל סוג. אנו מחפשים דרכים  חדשות לביטויים  של יצירה, מעורבות והשפעה, הערכה והכרה.יוזמות בומבסטיות ובעלות רמות סיכון גבוהות – גם הם נחלת העבר. לא נעמיד בסיכון את בטחוננו הכלכלי ואת עתיד משפחותינו. מידה של הרפתקנות והעזה  כן – אך במינון שיתאים למידותינו. "לחתור בנהר במרץ וללא אויר בראות"  – סיימנו. בבגרות השנייה אנו שטים בנחת ומחפשים הן בתוך הנהר והן בצידיו- עולמות תוכן ונושאים חדשים שעשויים להזרים דם חדש לחיינו.

ישנו מעכב הצלחה שכיח נוסף, לו אנו קוראים : "איני רעב ללחם"

הדיון בשאלת החיוניות של מרכיבי בגרות שנייה בחיי אנשים שפרשו מעולם העבודה  מעלה באופן תדיר את הטיעון הבא : "אין לי שום סיבה להתאמץ ולפתח עיסוקים חדשים ואולי אף מחייבים בבגרות שנייה. הקיום הכלכלי שלי מובטח. יש לי די כסף לצרכים שלי ושל משפחתי. אינני רעב ללחם..
הבגרות השנייה תציע פיתרון לרעב מסוג אחר- רעב של הנפש והרוח להתבטא ולהתפתח .

כדי שניתן תשובה לטיעון זה נזכיר את הביטוי "מותר האדם מן הבהמה" או את הביטוי הנוסף –"האדם הוא נזר הבריאה". את שני הביטויים האלה ניתן לפרש כך:
בשונה מחיות היער והשדה ,לאדם יש 2 נדבכים נוספים :

1. נדבך חיי הנפש
2. נדבך חיי הרוח

נדבכים אלה מבקשים לבוא לידי ביטוי בחיי אנשים. הנפש רוצה להתבטא  , הרוח רוצה להתפתח.

בני אדם אינם צריכים להסתפק בהישרדות. כדי שחייהם יהיו מאתגרים ומשמעותיים- כדאי להם לפתח את חיי הנפש והרוח שלהם, וזו  בדיוק עמדת הבגרות השנייה: חיי יצירה, מעורבות והשפעה , הערכה והכרה וביטוי עצמי יאפשרו את ביטויי הנפש והרוח והם חיוניים מאד לאיתנות נפשית ופיזית . הם אף מרכיבים שעשויים לדחות את הזקנה.

חיי אושר אינם חיים שאין בהם רעב. הם חיים שיש בהם מרכיבי הנאה לצד מרכיבי משמעות.
 

---