מי צריך מאמני פרישה ומעברים?

אולי את זוכרים - לפני כשני עשורים, כשהמאמנים הראשונים דיברו על צורך באנשי מקצוע,
שיסייעו לאנשים לעצב את אסטרטגיות חייהם ולהגשימן - הסביבה גיחכה, תפסה אותם כפטרונים נמלצים ובעלי יומרות דמיוניות.
כיום עשרות אלפי אנשים בישראל נעזרים בתהליכי אימון מקצועיים, מידי שנה.
 

כשאנשי כלכלת המשפחה ייסדו את התחום וקראו בקול: "משפחות צריכות ויכולות ללמוד כיצד לאזן את התקציב ולהתנהל במיטביות כלכלית"
גם אז נשמעו מסביב קולות סקפטיים שניבאו שאין סיכוי להשריש תהליך כזה בישראל החלטוריסטית.  

ותראו - כיום יש בישראל מעל ל-3,000 מאמנים ויועצים לכלכת המשפחה, אשר הוסמכו בהכשרות ייעדויות.
בכל שנה, רבבות נעזרים בשירותים מקבלים ייעוץ וליווי בדרך למינוף כלכלי. 

המודעות לנושא עלתה לאין שיעור - ארגונים ומעסיקים רבים במשק מספקים לעובדיהם הדרכות ייעודייות בנושא כלכלת המשפחה ואף תהליכי ייעוץ פרטניים.
קמו עמותות אשר עוסקות באופן ממוקד באימון לכלכת המשפחה ובקיום פעילויות בנושא. 

ומי שמוביל את התחום - אלו אותם אנשים שהיו הראשונים להגדיר אותו, הבינו אותו וזכו להצטרף ולייצר פעילות ראשונית סביבו.
 

תקופת הנעורים, התפתחה הרבה לפני ההכרה הציבורית בקיומה, אשר התגבשה רק בתחילת המאה העשרים.

בעבר, החיים היו קצרים וחלוקתם הייתה פשוטה - תקופת הילדות תמה בגילאי 12 - 13, בדומה גם לגיל המצוות על פי היהדות.
בגיל זה, כאשר הבנים כבר היו בוגרים דיו לעבוד והבנות בשלו להולדה- החלה מיד תקופת הבגרות, זו נמשכה עד שלהי גיל ה- 40, בו כבר הגיעו לתקופת הזיקנה הקצרה שנמשכה כחמש שנים לערך. 
השנים חלפו, תוחלת החיים עלתה, רמת ההשכלה עלתה, התעשייה התפתחה אבל - איכשהו התפיסות הישנות נשארו.
 

הייתה זו רגולציה המונעת העסקת ילדים, אשר הנביטה באופן רשמי מושג חדש וכך, תקופת חיים חדשה נולדה - תקופת הנעורים.
גם בישראל של היום אפשר למצוא בני 80 ומעלה, אשר לא חוו תקופת נעורים - לא בגלל שהם לא היו נערים ונערות, כמו בגלל שלא הייתה לכך מודעות.

גם היום אנו נמצאים תוך כדי התווהות של תקופת חיים חדשה.
תקופת חיים הממוקמת בין הבגרות לזיקנה.
עשרים השנים שחולפות בין גיל 60 לגיל 80 - אלו אינן שנות זיקנה. זהו הגיל הנעלם. 
מושגים חדשים נתווים כבר תקופת החיים החדשה - כמו תקופת העתירות, או התבונה, או כפי שאנו קוראים לה - תקופת הבגרות השנייה. אבל עדיין לא ניתן לה שם רשמי.
היא עדיין לא קיימת בתודעה הציבורית.
 

השנים חלפו, תוחלת החיים עלתה, רמת ההשכלה, הרווחה, המשאבים, כולם עלו, התעשייה התפתחה, אבל - התפיסות הישנות נשארו.
התפיסות הישנות מוטמעות בתרבות שלנו שהולכת ומתפתחת לצידן.
אפשר למצוא דוגמאות למשל בשפה, אשר מתאימה את עצמה, לצד אמונות שנשארו מהעבר.

למשל: קצבת זיקנה הפכה לאחרונה לקצבת אזרח ותיק - זה שינוי. זה סימן. משהו חילחל.
יחד עם זאת - מה מציעים לאזרחים ותיקים מלבד לנוח, לנפוש, שלישי בשלייקס, להנות, לבלות - האם באמת עדיין מאמינים שכל הצרכים שלנו יסופקו על ידי מנוחה? שאין לנו יותר מה לתת לעולם? 

אני מסתכל על מה שקרה בעולם מאז ההכרה בתקופת הנעורים וחושב שזו הצצה לעתידה של תקופת הבגרות השנייה, או איך שירצו לקרוא לה.
ההכרה בתקופת הנעורים הולידה מחקרים, מתודות חינוך מותאמות, מערכות חברתיות כגון תנועות נוער, פעילויות ייעודיות לאוכלוסייה זו, תנופה עסקית וכלכלית - ההכרה בתקופה זו תרמה להתפתחות האדם.
 

תקופת החיים החדשה הזו, שבין הבגרות לזיקנה, מתקיימת בעולם ישן.
עולם שעדיין לא מכיר בה והיא מתפתחת עם או בלי, המודעות הציבורית לקיומה.
במסגרת העיסוק שלי ב-26 השנים האחרונות, זכיתי ללוות אלפי פורשים אשר פיתחו את בגרותם השנייה בתהליך של אימון אישי.

בכל שנה, מצטרפים לאוכלוסיית הפורשים בישראל כ- 70,000 אנשים
אשר סוגרים מאחוריהם את דלת המשרד או דלת העולם התעסוקתי, אם תרצו ומתחילים מחדש.
אנשים הזקוקים להכוונה בפיתוח בגרותם השנייה.

זה ברור שהצורך באנשי מקצוע אשר יסייעו לאנשים לעצב את בגרותם השנייה יעלה - יעלה לאין שיעור. 
אני גם יודע, שחלק גדול מאנשי המקצוע והמאמנים כיום, שייכים גם הם לציבור אשר עדיין לא מכיר בתקופת החיים החדשה שנולדה.
ומי שלא מכיר בה, לא יכול להבין את הצרכים, או להגדיר מטרות.
יש צורך במאמנים מקצועיים, לא רק בתחום האימון אלא גם בתחום הבגרות השנייה.

ותקראו את שפתיי - אני מתחייב. 
כשאנו ניפגש בעוד 5  שנים (לא 20 וגם לא 10), אנחנו כבר נהיה במקום אחר ובעיצומה של התפתחות מסחררת סביב עולם הפרישה.
וגם כאן, הראשונים אשר יזכו ללמוד את התחום לעומק ולהעביר הלאה את המידע.
אלו האנשים אשר יתוו את התהליכים העתיידיים.

רפי פלג.
מייסד תפיסת הבגרות השנייה
יו"ר מרכז הפרישה הישראלי

---