מאמר:-הילד-בן-30
כותבים פרישה
מלאו פרטים ונחזור אליכם בהקדם


  • יותר ויותר ילדים גדולים גרים עדיין עם ההורים- מה נכון לעשות? איך ניתן להתמודד יחד עם הקושי ולהביא לשינוי חיובי?
     
    // נכתב ע"י: גדי רוזן, אשכול משפחה- מרכז הפרישה הישראלי


    מה עושים עם הילדים שכבר מזמן לא ילדים? אלה שעברו את גיל 30, אך עדיין רובצים לנו בבית מול המחשב והטלוויזיה ועובדים בעבודות מזדמנות- נשמע הזוי? אך מדובר בתופעה רווחת. יותר ויותר "ילדים" שמחפשים את עצמם ולא מוצאים... ומושגים כמו "קריירה", "חתונה" ו"משפחה" נראים רחוקים שנות אור כמו גם היציאה במיוחלת שלהם סוף סוף אל החיים האמתיים.


    תופעת הפיטר פן המודרני
    תופעה זו של ילדים בוגרים, בני עשרים ושלושים פלוס, הינה שכיחה ומוכרת בחברת השפע ובעולם המודרני. היא נובעת מכך שהילד יכול להרשות לעצמו למשוך את הילדות ולהמשיך להתבגר לנצח, להימנע מלקחת אחריות מלאה על חייו: ללמוד או לעבוד, ליצור זוגית קבועה ומחייבת, להתחתן, להביא ילדים לעולם ולארגן לעצמו בית משלו. יוקר המחיה, המצב הכלכלי וסיבות נוספות שקשה להתווכח איתן, מקבעות את הילדים לבית ולניסיונות לדחות את הקץ ומאידך, גם אנחנו - ההורים רוצים לעזור ופעמים רבות חשים שזה תפקידנו. אבל איפה באמת נחצה הגבול? האם זה עניין של גיל או של בגרות נפשית? האם אנחנו צריכים לתמוך או לזרוק אותם למים? ואיך עושים את זה בלי להרוס את הקשר איתם? הרי אנחנו רוצים רק בטובתם!

    תראה את הבן של השכנה 
    אנחנו מתחילים לרמוז ולוקחים כדוגמה את החברים שלהם או את הילדים של חברים שלנו- זה כבר נשוי וההוא כבר מסודר וזה קיבל רכב חדש מהעבודה שלו. מה אנחנו עושים כאן בעצם? אני תמיד אומר להורים, שההורות והדוגמה נמשכת בכל גיל. גם היום הילדים לוקחים מאתנו דוגמה, למרות שאנו כבר לא רואים בהם תלמידים שלנו כמו בעבר. מתוך כך- אם אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם שיחה כנה ופתוחה עימם ולהציף את הנושא, אלא במקום בורחים מהקושי אל עבר רמזים והשוואה לאחרים, הרי איך נוכל לצפות שהם עצמם יתמודדו פנים מול פנים עם אתגרי המציאות? בנוסף, בחלק מהמקרים, הערות שכאלה יכולות להביא דווקא לתוצאה ההפוכה- אם הילד לא מאמין בעצמו וביכולתו לצמוח ולהתמודד עם העולם האמיתי, יתכן שדוגמאות אלה אף יחזקו את התחושה שהוא עוד פחות מסוגל מאחרים. ועוד שאלה שאנחנו כהורים צריכים לשאול את עצמנו- האם אנחנו מאמינים בילד? האם אנחנו משדרים זאת בשיחות שלנו? מה המסר שאנחנו רוצים להעביר. האם המסר הוא- "אני גאה בך ומאמין ביכולת שלך להצליח למרות כל הקשיים" או שהמסר הוא- "אני מאוכזב ממך".

    ילד תתבגר
    חשוב שגם אנחנו נבין את המשמעות של המילה "בגרות". בגדול, להיות אדם מבוגר משמע לקחת אחריות על שלושה תחומים בחיים:
    1.    משפחה 
    2.    קריירה 
    3.    חברה

    להיות מסוגל לעשות בחירות, לקבל החלטות לא פשוטות, לעמוד מאחוריהן, לממש אותן ואף לשאת בתוצאות לטוב או לרע מבלי להאשים אף אדם אחר.

    משהו השתבש בדרך
    אני רוצה לשתף אתכם בסיפור של עדנה ואריה, הוריו של גולן (שמות בדויים): גולן בן 32, בעיני הוריו הוא תמיד נראה כהבטחה- בחור חכם, נאה, ספורטיבי ותמיד מוקף בחברים. בגיל 25 הוא הכיר את נועה, לאחר שעבד כמה שנים בעבודות מזדמנות, הם טיילו יחד בעולם וכשחזרו לארץ, הוא נרשם ללימודי משפטים והשניים נישאו. עד כאן הכל טוב ויפה- אלא שמשבר בחיי הנישואים של השניים התרחש, גולן עזב לבסוף את הבית ובהמשך התגרשו. החיים לקחו צעד אחורה, הדירה החדשה שרכשו לא מזמן נמכרה, גולן עזב את הלימודים, לקח את הכסף וטס לחפש את עצמו בחו"ל. כשחזר, עבר לבית הוריו ומאז עברו כבר שנתיים, הוא עובד בלילות בפאב ומבזבז את מעט כספו בנופשים ובבילויים.
    עדנה ואריה שוחחו עם גולן על עתידו ואף הציעו לו לגשת ולקבל עזרה מקצועית. הם ניסו לדחוף אותו לחזור ללמוד ולחפש עבודה מסודרת יותר- אך ללא תועלת.

    בפגישה איתם אני שואל כיצד הם מתמודדים עם הבעיה וכיצד הם עוזרים לבחור לצעוד לקראת שינויי והם עונים- "אנו עושים הכל כדי לעזור לו- מאפשרים לו להתגורר בבית נותנים לו את האוטו כשצריך וגם כסף מידי פעם ובנוסף משחררים אותו מהשתתפות בהוצאות הבית וגם ממטלות הבית הרבות".
    אני שואל את ההורים האם בכך הם מחזקים את הבן או מחלישים אותו. "ברור לי שהכוונות שלכם טובות", אני אומר, "אך  לפי מה שאני רואה, אתם באמת עושים כל מה שרק ניתן לעשות כדי להשאיר אותו בבית לנצח" 
    בעצם התנהגותם של עדנה ואריה משחררת את גולן מקיום שינוי משמעותי ומלקיחת אחריות מלאה על חייו. למה לו לעזוב מלון 5 כוכבים הכל כלול, עם ארוחות חמות שירותי ניקיון וכביסה, רכב צמוד שניתן לו בחינם?

    התפקיד מחייב
    מה התפקיד שלנו כהורים? מעבר למתן אהבה רבה לילדינו, תפקידנו ללמד את הילדים להתרחק, לשחרר אותם וללמד אותם להשתחרר מאתנו. לעודד אותם להתחייב ולקחת אחריות מלאה על חייהם כדי לפתח חיים בוגרים עצמאיים ומלאים עבור עצמם.
    כשהם היו קטנים הבנו את זה ואנו רואים את זה גם אצל הנכדים- קושי אצל הילד מעיד פעמים רבות על קושי הורי ומשפחתי, ילד מפונק שרוצה להמשיך ולהיות ילד לצמיתות גדל פעמים רבות אצל הורים מפנקים, חוסים ומרפדים שלא ידעו ללמד ולדרוש מהילד לעשות למען עצמו והמשפחה ולהעביר לו בהדרגה אחריות החל מתקופת הילדות.

    הורים כאלה טועים לחשוב שתפקידם הוא לדאוג לאושרו של הילד ולכן עליהם לעשות כל שביכולתם בכדי שזה יקרה. ואם הילד יהיה מאושר- הווה אומר שהם הורים מוצלחים.
    אבל המציאות היא שאי אפשר באמת לעשות אדם אחר מאושר- זהו לא תפקידם של ההורים ולא של אף אחד אחר. להיפך, התנהגות הורית כזו רק מקלקלת ילדים מגיל צעיר ומונעת מהם להבין שהם עצמם האחראים הבלעדיים לאושרם ועליהם לפעול למענו. אושר אמיתי מקורו באחריות אישית.

    נחזור לעדנה ואריה, הצגתי בפניהם אפשרות לשוחח קודם כל עם עצמם ורק אחר כך עם גולן ממקום של אהבה, אכפתיות ואמפטיה רבה ודאגה ללא ביקורת ותחושות של כעס ואכזבה ממנו. להציג בפניו את רצונם לעזור לו לצאת מהבית לחיים בוגרים ועצמאים משל עצמו קודם כל בשבילו ולטובתו כדי שלא ימצא את עצמו כל חייו מתגורר בחברת הוריו וגם כדי שיתקדם קדימה במסלול החיים. זה כמובן תהליך לא פשוט ועזרה מקצועית חיצונית מומלצת מאוד במצבי שינוי כאלה.
     
    הורה לנצח נשאר הורה
    כל הורה יכול לבחור בכל עת איזה הורה הוא רוצה להיות עבור הילד שלו. תמיד אפשר להשתנות ואף פעם לא מאוחר מידיי. אכן זה לא פשוט ולא קל לעשייה אך בטווח הרחוק זה רק יבנה ויחזק את הילד את הוריו והמשפחה כולה.

    שלכם,
    גדי רוזן, מאמן משפחתי